<h1>ראבי"ה סימן רכ"ד</h1>
<h2>דף עו:</h2>
פרק המוציא יין. בשיעורי הוצאות שתלוי בהם חיוב חטאת לא נאריך פה, כי מפורשים במשנה. [ושיעור הוצאה היינו לענין חיוב חטאת], ומיהו חצי שיעור נמי אסור, [וכן] פחות מזה, כדפריך בפרק כלל גדול בהלכה אחרונה גבי בורר ואוכל [ע"ד ע"א] [וכי] מותר לאפות פחות מכשיעור, ופירש רבינו שלמה דקיימא [לן] ביומא [ע"ד ע"א] חצי שיעור אסור מן התורה. ולכן קצרנו בשיעורים.
<h2>דף עט:</h2>
ומסקנא מה דוכסוסטוס כותבים עליו [אף] קלף כותבים עליו מזוזה, אבל תפילין אינם נכתבים אלא על הקלף בלבד.
<h2>דף פ.</h2>
אמר רבא הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתן זהו הנחתן. פירשתי בתשובות של שבת. תנו רבנן הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור רבי יוסי אומר בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור. והילכתא כרבא דאמר אפילו פיסלא מפסיק ביניהם, דרשות שבת כרשות גיטין דמיא. ומפורש נמי בפרק הזורק [גיטין ע"ז ע"ב]. ופירוש שיעור שבת כגרוגרת, בעניני אוכל. והא דאמרי רבנן [פ' ע"ב] כדי לבשל ביצה קלה שהיא ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל מכל [ביצים], מסקנא כגרוגרת מביצה קלה.
<h2>דף פא.</h2>
ומותר להכניס בשבת שלש אבנים מקורזלות בבית הכסא וכמה שיעורן רבי מאיר אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה. ומסקנא נמנו וגמרו מלא היד, לא שנא גסים ולא שנא דקים. אמר רבי יהודה אבל לא [הפייס], פירוש [רגבי] אדמה שמתפרכת, מלשון שקל פיסא שדא ביה, והיינו כרשיני בבלייתא, שאינה שוה לקינוח. אמר רבי ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלא יד אם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים, פירוש כעובי ראש בוכנא. ופירוש רבינו שלמה לא נהירא בזה. אמר רב ששת אם יש עליו [עד מותר]. עד סימן שקינח בה, דומיא דגרסינן בנדה [ב' ע"א] ו[ה]משמשת בעדים. ואם ירדו עליה גשמים ונשטשטש[ו] אם רישומן ניכר מותר, ואם לאו אסור. ואם עצור [הוא בנקביו] מותר בשבת למשמש בצרור בנקב כלאחר יד. וגם מותר להעלות צרור[ות] אחריו [לגג], ולקנח בהם, שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. פירוש איסורא דרבנן, שהוא מלא תסור, [ד]שייך בכולהו איסורי דרבנן, כדאמרינן בפרק מי שמתו [במסכת ברכות] [י"ט ע"ב]. אמר רב הונא אסור לפנות בשדה נירה בשבת, דילמא נקוט מעילאי [ושדי לתתאי] וכדרבא דאמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש.
<h2>דף פא:</h2>
אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. ודוקא משום כבוד הבריות התירו לטלטלו, אבל שלא לצורך לא. האי פרפיסא, שהוא ענין עציץ ובו עשבים וגדלו מן העפר שבתוכו, [והוא לשון] שפרה ורבה בפיסא, כמו הפייס דלעיל שהוא [רגבי] אדמה, מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות חייב משום תולש ואם היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע. ודכוותה צריך להזהר במקום שגדלים עשבים על גבי עליות ובכלים. ואסור לקנח בחרס אפילו בחול משום סכנה וגם משום שמזיק לו כישוף בדבר קל. היו לפניו צרור וחרס של אוגני כלים, שהוא חלק, מקנח בחרס ואינו מקנח בצרור. [צרור ו]עשבים לחים פלוגתא איזה מהן [קודם] לקינוח. והיבשים [הוו להו] דבר שהאור שולט בהם [ו]המקנח בהם שיני כרכשתא נושרות לו. ובירושלמי [פ"ח ה"ו] מפרש ענין אחר דבר שתקונו על ידי אור כגון חרס, אבל בגמרא דידן אמרינן שמקנח בחרס. ומסיים בירושלמי והדין [דמשזג] אמבטיתא קשה לטבעת, פירוש שרוחץ במים חמים.
<h2>דף פב.</h2>
הנצרך לפנות ואינה נפנה רב חסדא ורבינא חד אמר [רוח] רעה שולטת בו וחד אמר ריח זוהמא שולטת בו. הנצרך לפנות ואינו יכול לפנות יעמוד וישב ויעמוד וישב עד הרבה פעמים או יסתלק לצדדין או ימשמש בצרור באותו מקום. ויסיח דעתו כשנפנה מדברים אחרים.
